הדיוק מול הכובד.

בית, לא אדם: אנחנו חותמים על המנדטים שלנו ומתפעלים את מה שאנחנו בונים. מה שחשוב לכם כתוב במנדט עשרה ימים: מי נוכח, באילו ימים, מה אתם מקבלים.

אנחנו לא מזכירים שום לקוח, בחוזה ובעיקרון: מה שאנחנו בונים לחברה לא נכנס לשום קטלוג, וזה יהיה נכון גם לגביכם. נסו את ההדגמה, קראו את דף האבטחה, ואז בקשו מנדט עשרה ימים: ביום העשירי תראו אב-טיפוס רץ על הנתונים שלכם.

זה מה שהמספרים בעמוד הראשי אומרים, עם התאריך שלהם, וזה כל מה שהם אומרים: בלי שם, בלי פירוט. הדרך היחידה לבדוק היא להעמיד אותנו במבחן של עשרה ימים.

המזכר של יום 10 יכול להסתיים ב״אל תבנו״; המחיר זהה, ואנחנו עוקבים אחרי החלק של המנדטים שמסתיימים כך. משרד שמוכר דוח לא אובייקטיבי יותר: הוא רק לוקח פחות סיכון.

במהלך המנדט הם נשארים במערכות שלכם או בסביבה ייעודית; שום נתון לא יוצא מהמדינה שבה אתם פועלים. דף האבטחה מפרט את קבלני המשנה שלנו ומה כל אחד רואה.

כן, כל אחד לעצמו, וזו בדיוק הבעיה: שימוש בלי החלטה לא משנה כלום בדוח רווח והפסד. עשרה ימים נועדו להחליט מה החברה עושה עם זה, ואז לראות את זה רץ.

מחיר קבוע, כתוב במנדט לפני שמתחילים, ידוע מהשיחה הראשונה. אנחנו לא מפרסמים מחירים: מנדט מתומחר על הנושא שלכם, לא על טבלה.

האב-טיפוס רץ על מדגם אמיתי מהנתונים שלכם, לא על הדגמה: אם הוא לא מחזיק, המזכר אומר זאת ותוכנית הבנייה לא מוצעת. הפסדתם עשרה ימים, לא חצי שנה.

אנחנו, בשלושת החודשים הראשונים של כל בנייה; אחר כך אתם או אנחנו, במנוי, לפי מה שנכתב בתוכנית הבנייה. מערכת בלי מתפעל לא נמסרה.

פרילנסר עושה דבר אחד טוב; החלטה של הנהלה דורשת אסטרטגיה, הנדסה, אבטחה ותפעול תחת אחריות אחת. אנחנו חותמים על כל הארבעה.

הוא ימסור לכם דוח, לרוב מצוין, שמישהו אחר יצטרך לבנות שנה וחצי אחר כך. אצלנו ההמלצה והמערכת יוצאות מאותה יד, והמערכת כבר קיימת ביום 10 כאב-טיפוס.

לא: התוצרים שייכים לכם עם התשלום המלא; הם לא מתפרסמים, לא משמשים שוב ולא מוזכרים, והנתונים שלכם לא משמשים אף לקוח אחר. מה שנשאר אצלנו הם הכלים הגנריים שלנו, וזה כתוב בחוזה.